פסק-דין בתיק ע"א 1927/10

השופט נ' הנדל:

1.       מונח לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.2.2010 בת"א 1029/06, שניתן על ידי כב' השופט א' קיסרי, במסגרתה נדחתה על הסף תביעה שכנגד שהגישה מערערת 1 נגד משיב 1.

הרקע העובדתי

2.       על פי המתואר בכתב הערעור, עמותת הר הכרמל (להלן: "העמותה") הינה בעליו הרשומים של נכס מקרקעין ברחוב הספורט 3 בחיפה הידוע גם כחלקה 1 בגוש 10808 (להלן: "הנכס"). מערערת 1, חברת בידור נאה מפעלי קולנוע בע"מ (להלן:"המערערת") הינה חוכרת לדורות של הנכס. בשנת 2006 הגישה העמותה תביעה נגד המערערים, אשר לטענתה הפרו את הסכם החכירה, ועתרה למתן סעד הצהרתי ולסילוק ידם של המערערים מן הנכס. כפי שעולה מכתב הערעור, במהלך ההליכים המקדמיים לבירורה של התובענה, נודע למערערים כי חרף קיומו של ההליך משפטי, החלה העמותה לפעול למכירת הנכס. לטענת המערערים, בחודש יולי 2000, החליטה העמותה להעביר את זכויות הבעלות שבנכס לעיריית חיפה (היא משיבה 2). לשם העברת זכויות הבעלות העבירה העמותה לעירייה, בין היתר, יפויי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הזכויות בנכס (להלן: "יפויי הכוח"). ואולם, בשנת 2008 חזרה בה העמותה וביקשה מהעירייה להשיב לה את יפויי הכוח. כך אכן נעשה, ויפויי הכוח הושב לעמותה על ידי עו"ד רשף חן - היועץ המשפטי של העירייה (להלן: "משיב 1").

            נוכח המתואר לעיל, הגישה המערערת תביעה שכנגד, המופנית בין היתר נגד העמותה והמשיבים, במסגרתה ביקשה סעדים מספר ובהם פיצוי כספי בסכום של 5 מיליון ש"ח, וכן הצהרה לפיה פעולותיו של משיב 1 לביטול יפויי הכוח הן בטלות. המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה בגדרה עתרו כי התביעה שכנגד משיב 1 תידחה על הסף.

הכרעת בית המשפט קמא בבקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף

3.       מהותה של השאלה אשר עמדה לפני בית משפט קמא הינה האם פעולותיו של משיב 1 בנוגע להחזרת יפויי הכוח, נתבצעו בהיותו עובד ציבור ובגדר מילוי תפקידו, ומשכך חוסות הן תחת החסינות הקבועה בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). לטענת המערערים בבית המשפט המחוזי, החסינות הקבועה בסעיף האמור מקימה אך מחסום דיוני. על כן, ככל שתנאי הסעיף אכן חלים, לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף ובכך ליצור מעשה בית דין, אלא די היה במחיקת התביעה. בצד האמור טענו המערערים כי פעולותיו של המשיב בוצעו בלא סמכות, תוך גרימת נזק כלכלי לעירייה ותוך עשיית קנוניה. משכך, יש לקבוע כי החסינות הקבועה בסעיף 7א(א) לפקודה אינה חלה עליו.

          בית המשפט המחוזי פסק מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, ועל פי כתבי הטענות שהוצגו לפניו. נקבע, כי בעוד שטענותיה החמורות של המערערת לא נתמכו בכל תצהיר שהוא, הגיש המשיב תצהיר מפורט המלמד על השתלשלות האירועים, ומסביר כי האירועים נשוא התביעה שכנגד התרחשו טרם תקופת כהונתו, וכי פעולותיו לא חרגו מסמכות. כן צוין כי צורפה על ידי העירייה החלטתה של ממלאת מקום ראש העירייה, לפיה פעולותיו של המבקש נעשו תוך כדי תפקידו השלטוני. נוכח האמור, מצא בית המשפט המחוזי כי התקיימו במבקש תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א(א) לפקודה, ועל כן הורה על דחיית התביעה נגד המשיב, כקבוע בסעיף 7ג(ב) לפקודה.

טענות הצדדים

4.       לטענת המערערים לא היה מקום לדחות את התביעה שכנגד על הסף. המערערים שבו על טענתם בבית המשפט המחוזי, לפיה ניסתה העמותה, בתחכום רב ותוך תוכנית פעולה מפורטת, לסכל את העברת הנכס לידי העירייה, וזאת על מנת לפגוע בזכויות המערערים בנכס ולמכור אותו לאחר. במסגרת אותה קשירת קשר וקנוניה השתתף אף המשיב, אשר ביטל את יפויי הכוח ללא כל סמכות, ובכך פגע בעירייה בחוסר ניקיון כפיים, על מנת לתרום ולסייע לתוכניתה של העמותה. נטען כי שגה בית המשפט משהכריע בבקשה רק על סמך כתבי הטענות וללא קיום דיון בע"פ. הוסף כי אישור העירייה לפעולות המשיב צריך להבחן ב"משקפי" המשפט המנהלי, וכי צריך היה לקיים דיון באשר לסבירותו של האישור.

          לטענת המשיבים, אכן הייתה כוונה ראשונית של העמותה ושל העירייה להעביר את הזכויות בנכס לאחרונה, אולם זו לא הבשילה לכלל הסכמה מחייבת. הודגש כי מטרתו של יפויי הכוח הייתה להסמיך את היועץ המשפטי של העירייה דאז לייצג את העמותה במו"מ בעניין הזכויות בנכס. הודגש כי השבת יפויי הכוח לא פגעה בזכויותיו של מאן דהוא, ודאי לא בזכויות המערערת, אשר טענה בהליך העיקרי שהעמותה התחייבה למכור את הזכויות בנכס לה ולא לעירייה. הודגש כי אין מדובר על החלטה מינהלית של רשות ציבורית, ועל כן אין צורך בבחינת הבקשה לפי כללי המשפט המנהלי.

דיון

5.       למקרא טענות המערערים עולה כי אלה מתחלקות לטענות דיוניות ומהותיות. יש להידרש ראשית לטענה הדיונית, שכן הכרעה בה עשויה לייתר את הדיון בטענות המהותיות. כאמור, מן הצד הדיוני עולה הטענה לפיה צריך היה בית המשפט לקיים דיון בפני הצדדים, ולאפשר למערערים לחקור את המצהירים מטעם המשיבים. זאת מכוח תקנה 11(א) לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006 (להלן: "תקנות הנזיקין"), לפיה "במועד שנקבע לדיון" בבקשה בעניין התקיימות תנאי החסינות, "יתייצבו המצהירים לחקירה על תצהיריהם, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת". לגישת המערערים, התיבה "במועד שנקבע לדיון" משמעה כי יש חובה בקיומו של דיון מקדמי. המשיבים מצידם סמכו ידם על האמור בתקנה 10 לתקנות הנזיקין הקובעת:

"על הגשת בקשה לפי סעיפים 7ב(ג) או (ד) או 7ג(א) לפקודה יחולו הוראות סימן א' לפרק כ' בתקנות סדר הדין, בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות תקנות אלה".

           התקנה הרלוונטית בתקנות סדר הדין האזרחי אליה מפנה תקנה 10 לתקנות הנזיקין, הינה תקנה 241 (ד), המשמיעה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובות לפי תקנות משנה (ג) ו-(ג1) בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם".

            ואולם, אף תקנה זו אינה עומדת לבדה. למולה מתייצבת הוראת סעיף 17 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, אשר קובעת כי יש בכוחו של בית המשפט:

"לצוות כי המצהיר ייחקר בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה".

           הנה כי כן, סעיפי חוק ותקנות השלובים אלה באלה משמיעים דברם לכאן ולכאן. מחד, ניתן ללמוד מהוראת תקנה 11 לתקנות הנזיקין כי קיימת חובה לקיים דיון מקדמי בשאלת החסינות, ואף לחקור את המצהירים כמצוות סעיף 17(א) לפקודת הראיות. מאידך תקנה 241(ד) מקנה לבית המשפט את שיקול הדעת ואת האפשרות להכריע בבקשות רק על סמך הבקשות והתגובות להן. הפסיקה דנה במתח האמור בפסק הדין המנחה ברע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26 (להלן: "עניין מתן מערכות"), וקבעה כי באופן עקרוני, יש לתת עדיפות לבקשתו של בעל דין לחקור את המצהיר מטעם הצד שכנגד: